402-421-7836

3 יוני, 2011 unicentral

61 ישבה במאזדה החדשה שלה.

טוב, לא בדיוק שלה, של העבודה. אבל כבר שלושה חודשים שיש לה אותה חמישה ימים בשבוע, מהבוקר עד הערב ולפעמים היא אפילו לוקחת אותה הביתה.
ככה זה כשעובדים מסביב לשעון.
השעה רק עשר בבוקר, ו-61 כבר שלוש וחצי שעות על הרגליים. טוב, היא גם לא ממש על הרגליים. זה רק ביטוי כזה, שנפוץ בין החבר`ה של 61, שיושבים על התחת שתיים עשרה שעות רצופות רק כי האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.
61 יושבת שתיים עשרה שעות ביום, אבל היא ממש לא עובדת בהיי-טק. זאת אומרת, למעט מד מהירות הלייזר שלה, אותו היא מכוונת כלאחר יד לעבר נהגים שאיתרע מזלם, הפקק שלפניהם השתחרר והם לחצו קצת יותר מדי על דוושת הגז.

61 היא שוטרת תנועה.

היא אמנם לא על הרגליים, אבל על הברכיים מונחת עטיפה ריקה של לחמניה עם גבינה צהובה שגם הבוקר אמא שלה הכינה לה ועטפה בנייר פרגמנט ושקית ניילון.
לא, 61 לא ממש רוצה לדבר זה.

במקום לדבר על זה, היא מניחה את שקית הבייגלה מעל נייר הפרגמנט.
מעט מעל השקית ופירורי המלח – לפחות היא לא נוגעת בבייגלה שומשום, בנאדם הרי צריך שתהיה לו אישיות – מתחילה הבטן של 61.
היא בולטת רק מעט מעבר לחגורת המכנסיים, ובכל זאת, בטן זה האיבר הזה בגוף שאם השדיים לא מצליחים להאפיל עליו לחלוטין, הוא מסגיר עד כמה את פתטית.

עד שיקרה משהו עם החיים שלה, 61 אוכלת.

עברה עוד חצי שעה.
כבר עשר וחצי בבוקר, ו-61 מכוונת את הממל"ז – היא מתעבת את השם הזה – אל הפראייר הרביעי שלה מהבוקר. כן, היא יודעת שמדידת מהירות מתוך הרכב אינה תקפה בבית משפט. אבל היא מתעצלת לצאת מהמזגן ויודעת שאין מצב שהקרבן התורן מכיר את החוק ולו במעט.

בשעה שהוא מחנה בצד, חושב על שבע מאות השקלים שהפסיד בין רגע, מקלל את כל העולם וחוכך האם להתחנן על נפשו או לקבל את זה כמו גבר, היא יוצאת מהמאזדה, מופתעת מכמה חם בחוץ, חובשת את הכובע המכוער שלה ומסתדרת קצת מול המראה שבדלת הנהג.
היא אפילו לא מסתכלת עליו כשהיא מבקשת רשיונות. זאת אומרת, עד שראתה את השם שעל רישיון הנהיגה. "את פוגשת כל אדם פעמיים", אמרו לה פעם והיא אפילו לא ידעה שמדובר במשהו גדול יותר ממועד ב` למבחנים לדרגת רס"ל.

היא חוזרת למאזדה. "61 יוצאת להפסקה. נוסעת לתחנת הדלק לעשר דקות". כבר מזמן שכחה איך משתמשים במילה `אני`.

"צא מהרכב" היא פוקדת במגאפון של המאזדה, נשארת שעונה על דלת הנהג, מותחת רגל אחת. רגל שפעם הסתיימה בישבן יפה.

האמת היא שגם היום 61 היא כוסית. זאת אומרת, עד כמה שאפשר לקרוא `כוסית` למי שיודעת שהיא תקועה באמצע החיים וצריכה חילוץ דחוף.

הוא מגיע, והיא זורקת אליו את הרשיונות. כשהוא מתכופף לאספלט כדי להרים אותם, עוד לא מבין מי נגד מי. היא לא מאמינה למוצא פיה.

"תשמע. יש בינינו סיפור לא סגור. אני לא מצפה שתזכור ולא מצפה שתבין שאני לא שכחתי." היא מתרגשת קצת ולא מסתכלת על הבעות פניו, משהו שגם שוטר תנועה אמור להיות מיומן בו.

"שכח מהקנס. יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה. או שאתה נוסע מפה ואני מדווחת על אי ציות לשוטר, מה שיביא למעצר של 24 שעות עד שהשופט הראשון שישמע על זה ישלח אותך הביתה. או…"

לפחות זכרה להיות קצת תיאטרלית.

"או שאתה מחזיר לי מה שאתה חייב לי".

אין סיכוי שהוא זוכר. הוא מסתובב לכיוון הרכב שלו. אחר כך עוצר. מסתובב אליה במבט שואל והתקרב אליה.

"ידיים על הרכב". היא עשתה את זה אולי פעמיים בחיים שלה, רק בקורס כמובן, כך שהצליחה גם לבעוט לו בקרסול, גם לעקם לו את פרק היד וגם לסגור לו את האזיקים חזק מדי על הידיים.

מזל שלפחות את המאזדה החנתה כשהיא מוסתרת בחלקה מאחורי עץ אקליפטוס. למישהו מהמדריכים שלה בקורס שוטרים הצליח משהו, בסופו של דבר.

היא פתחה את תא המטען של המאזדה, גררה אותו לשם וקשרה אותו אל האוטו, פנים אליה. הוא הפתיע אותה בצייתנותו ומכיוון שלא היה לה מושג כמה כואב לו, כבר התחשק לה להרביץ לו.

היא חשבה לקרוע ממנו את בגדיו, רק שלא היה לה עם מה. בסבלנות פרמה את כפתורי חולצתו והפשילה אותה מאחורי גבו, עד לידיים האסורות.
"נשוי?"
היא כבר ידעה את התשובה. איך הבנזונה נראה טוב. לשוטרים במחצית הגיל שלו כבר יש כרס. יותר מדי לילות לבנים, פחות מדי חדר כושר והרבה הרבה יותר מדי בגטים עם שווארמה.

הוא כופף מעט את ברכיו כדי להקל על הלחץ בגבו וכתפיו. כבר כאב לו טיפה פחות והוא היה קצת מסוקרן. עדיין לא מזהה אותה, תהה לסירוגין מי היא יכולה להיות ומי יאמין לסיפור שלו, אחרי שהכל ייגמר.

עוד הוא סורק במחשבתו חברים מהמילואים והיא כבר פתחה את מכנסיו והחלה ללטף את פנים ירכיו.

אין מצב שמישהו יאמין לסיפור הזה.

"ברשותך, אני משאירה את המשקפיים" אמרה. היה נדמה לו שמשהו בה מוכר לו. היא פשטה חולצה וחזיה, ונעמדה על ברכיה על המצע הרך של עלי האקליפטוס.

היא פשוט הסתערה עליו, כשהבינה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה את הזין הזה, ונזכרת בתוך מי מהחברות שלה הוא כבר היה.

כל התכניות, אפילו הליטוף, שהיה חלק מהן, התכנסו אל בין שפתיה שעטפו את הזין וינקו אותו חזק עד שהוא פלט צרחה קטנה.

שאלהים יעזור לו, הבחורה לא יודעת למצוץ.

לא יודעת למצוץ, אבל יש מצב שהשיעור הפעם יהיה ארוך מהרגיל. הוא יכול היה לחשוב על דברים יותר מחרמנים מלשים את הזין שלו בפה של מישהי שאין לה מושג מה היא עושה.

"תרפי קצת עם השפתיים" אמר לבסוף, "ותעזבי לי את הביצים, זה כואב ככה". כן, הוא יהיה חייב לדבר עם אחראי תכניות הלימודים בקורס שוטרים.

"כן. מצוין. שניה, חכי קצת עם הלשון. תחשבי על סוכריה. את לא צריכה לעקור את הסוכריה מהמקל שלה, ולא ללקק חזק מדי, שלא תיגמר לך. יפה. תשחקי קצת עם הזין בפה שלך, תמצאי את המקומות בו שמוצאים חן בעיניך. תעשי את זה לאט." הזין שלו התקשח חזרה.

"זה אומר שאני נהנה" ביאר, כשטיפטף את טיפת אמצע הדרך.

הידיים שלה טיילו על ירכיו, מה שהיה בסדר מבחינתו ואיפשר לו להרים מעט את האגן ולנעוץ לה את הזין ישר לתוך הגרון.

המטומטמת זזה מעט והצליחה לנגוע לו בקרסול.

הוא צרח שוב, הזין התרפה מעט, אבל היא המשיכה למצוץ אותו במשנה מרץ. לא חושבת אפילו להיעזר בידיים – מן הסתם לא היה לה מושג – והוא כבר לא יהיה שם כשתכאב לה הלסת במשך יומיים.

היה חם. היא הזיעה. הוא בעצמו הזיע מעט וכמה טיפות זיעה ניקוו במורד הבטן שלו, נעצרות על מצחה, שהיה עכשיו צמוד אליו כשהזין שלו תקוע עמוק בתוכה והיא מלקקת אותו ומשחקת איתו בתוך הפה שלה, נותנת לשפתיים שלה לנוח קצת, קולטת שאולי גם לה כדאי להתחיל לגמור.

זה לא שהיא לא היתה רטובה. היא היתה רטובה יותר ממה שהיתה אי פעם בעבר. היא פשוט לא חשבה שיהיה הרבה יותר נעים פשוט להתיישב על הזין, להניח את הרגליים בתוך תא המטען, לחבק את צווארו וללמד את הכוס שלה כבר דברים שבאמת הגיע הזמן שילמד.

היא שלפה את הזין מפיה, מתנשמת בכבדות, מנשקת אותו בשפתיים סגורות, פותחת אותן שוב ועוטפת בהן רק את הקצה שלו.
היא הופתעה מעוצמת הגמירה שלו.
אף פעם לא ראתה גבר שנהנה ככה ממנה ובטח לא חשבה שהיא תיהנה לגרום לגבר ליהנות כל כך.

היא ינקה את כל הזרע שלו, בתאווה ובעוצמה שהזכירו את הדקות הראשונות של המציצה. מסרבת לשחרר את הזין מפיה, חשה אותו מתרכך ומתחמם מעט ולבסוף הניחה לו.
נעמדת מולו, הסירה את משקפי השמש שלה.

הוא פער פיו בתדהמה.

"תשתוק" פלטה קצרות, משחררת את אזיקיו. "תשתוק ותעוף מפה".

"אני מניח שאוכל למצוא אותך", ניסה לנחש, "בתחנת קרית גת באמצע השבוע בשעות הבוקר".

"עוף מפה" אמרה שוב, לובשת את חולצתה. "פשוט עוף מפה".

סוף סוף קורה משהו עם החיים שלה והיא מעדיפה לחוות אותו לבד.

יש גם חלק שני.

קטגוריות:כללי תגיות:

740-896-2968

2 יוני, 2011 (303) 595-3178

היה קר, והיו לו שתיים עשרה שעות עד הטיסה הביתה.
הוא התעצל לאכול בחוץ והמסעדות של המלון לא עשו לו את זה.
לטוס עד לכאן כדי לאכול במסעדה בדואית?
מה הבדיחה הזו?
שכב באלכסון על המיטה הענקית.
עבר עוד פעם על המיילים, ריפרף שוב על המסמך שמסכם את סיבוב הפגישות. הנייר כבר בישראל, נקרא ומנותח על-ידי סוללה של אנשים, כך שאין טעם לקרוא אותו שוב לפני שמגיעות התגובות שלהם.
פתח את הטלויזיה. חוץ מהערוצים המוכרים מישראל, היו לפחות שני טוק-שואו בהולנדית וכמובן, הערוצים הפנימיים של המלון. אחרי שלמד שלרשת הזו יש גם מלון בישראל, בים המלח, הגיע לערוץ שמבטיח, ככל הנראה, שאורחי המלון הזה תמיד ייצאו מרוצים.
הזונות שהופיעו שם לא עשו לו את זה, כך שהוא סגר לבסוף את הטלויזיה, וחזר לאינטרנט. פרסומת בטיים-אאוט המקומי הציגה נשים שישושו להגיע עד החדר שלך. המבחר, כך נראה, היה ענק. פתח תיבת דואר חדשה, כינה עצמו במילה בהולנדית שלמד רק השבוע, והתחיל לתקוף.
מישהי חזרה אליו; נתן לה טלפון של החדר; התקשרה. האנגלית שלה היתה טובה יותר משלו, רווח לו. "ניפגש בלובי של המלון שלך בעוד שעה" סיכמה אחרי שגמרה לתאר איך היא נראית ומה היא אוהבת.
"למה בלובי?" התעצל להתלבש שוב.
"כדי להכריח אותך להתקלח ולהתלבש" ענתה בתכליתיות.
"רעיון טוב, וגם, תוכלי לוודא שאני לא איזה רוצח פסיכופט" התבדח.
היא, מהצד השני של הקו, פשוט ניתקה את הטלפון.
מישהי נוספת ענתה למייל שלו והתקשרה לחדר.
הפעם היה הרבה יותר ענייני, אפילו כשתיאר בפניה איך הוא נראה ומה הוא לובש. קבעו בלובי, היא זיהתה אותו מיד, שתו בירה – הקפה שלהם מחריד – ועלו לחדר. היא כמעט ולא דיברה.
פשטה מעיל, תלתה אותו על קולב בארון הפתוח שנמצא, כך נראה, בכל חדר מלון בעולם והציגה עצמה לראווה. לבשה חצאית מיני צמודה שכיסתה על טוסיק יפה, גרביונים מקושקשים שמשום מה מצאו חן בעיניו וסוודר גולף עבה ואפור שכיסה את פלג גופה העליון.
מדי פעם ליהגה קצת בהולנדית. כשתפסה את עצמה, החלה לחשוב על מה שהיא אומרת, לתרגם בראש לאנגלית, לומר מה שרצתה ולהישאר קשובה לתשובה שלו, כך שחיש קל השתתקו שניהם.
הוא חייך לעצמו. לראשונה בחייו, אשה לא מגיבה כשהוא אומר לה שיש לה רגליים יפות. נתן לה להוביל.
עמדה מולו, במרכז החדר, פרמה את עניבתו – היתה לו חולצת לא-עבודה אחת, אבל הוא חשש לרדת דווקא איתה אל הלובי – מלטפת את כתפיו מעל החולצה. פרמה גם את כפתורי חולצתו, והתקרבה מעט, מנשקת את חזהו. הוא שלח ידיו לאחוריה, ממשש ובודק אותה לכל ארכה.
הוליכה אותו אל כורסה שהיתה בחדר. כורסה תכליתית. לא גדולה מדי, אבל כזו שאפשר לשבת עליה ליד השולחן הקטנטן ולכתוב, או לפתוח מחשב, או לספור את הקבלות ושוברי כרטיס האשראי של הנסיעה. ירדה על ברכיה וחלצה את נעליו.
מה זה השירות הזה?
עוד לפני שהבין שלא נוח לו עם הסיטואציה, ירד אף הוא אל הרצפה, אחז בכתפיה, הרים אותה מהשטיח – מה היא עכשיו, משרתת? – ונשק לה בכח על שפתיה, מעקם את ראשה לאחור. אחר, הרפה משפתיה, הביט בה, אמר מה הוא חושב, נזכר שהוא עושה את זה בעברית, עבר לאנגלית ושבר שוב את הקצב.
מכיוון שעמד מולה, עדיין אוחז בכתפיה – לא מחבק אפילו – כרכה ידיה סביבו ומשכה אותו אליה, נשכבת כשגבה על השטיח, פותחת רגליה וקולטת את כובד גופו עליה. התנשקו שוב, הפעם בעדינות. חיבקה אותו, מותחת כפות ידיה ואצבעותיה ומלטפת גבו החשוף.
"אכפת לך שאזיין לך את הצורה?" שאל בעברית. מכיוון שהיה לבוש במכנסיים, ירד ממנה, נשכב על צידו על השטיח ופשט אותם. היא דחפה אותו על גבו, וכעת, כשהיה לבוש בתחתונים בלבד, התיישבה לידו ופשטה את הגולף הענק. אפור וחסר חיים ככל שניתן לתאר, הסוודר הווה ניגוד מושלם לעור השקוף שחשף תחתיו, מסנוור בבהירותו. ורידים דקיקים – שקופים בעצמם – טיפסו בצידי בטנה, מטיילים בינות לשדיים הצחורים.
הוא רצה לזנק עליהם, אבל היא הניחה עליו יד, מסמנת לו להישאר איפה שהוא.
פשטה את החצאית – היה שם איזה רוכסן זעיר בצד, משהו שרק אשה יכולה לתפעל – ואת הגרביונים. האשה, שהשקיעה בבגדיה התחתונים, גרמה לו להביט בצער בתחתוניו שלו. אמנם צמודים ובגזרה נמוכה, כנהוג במקומותינו, אבל הצבע שלהם דוהה במקצת. "אין ספק שאני צריך תחתוני א`", חשב.
היא, שקלטה את מבטו, מיהרה והסירה את תחתוניו. ליטפה את הזין שלו, שקלה מעט את צעדיה הבאים, הביטה בעיניו שוב ובתנועה חדה קפצה והתישבה עליו. חיככה את הזין בין רגליה, הרטיבה עצמה, והחדירה אותו לתוכה.
הביט בה, נגע בה, ליטף את עורה השקוף והעדין. בעיקר חייך, גם כשנשענה על צלעותיו וגם כשהניחה את כל שתי ידיה דווקא על הסרעפת שלו. אחר הניחה ידיה על מתניה שלה, עוזבת את גופו לנפשו, ורכבה על הזין שלו, מתחילה שוב לדבר בשפה המצחיקה שלה, ממלמלת משהו, מגבירה את קצב הדיבור ואת עוצמת הקול.
כשגמרה, הביט בה משתאה.
בניגוד אליו, שאי אפשר לדבר איתו – גם לא בעברית – אחרי שהוא גומר, היא פשוט הניחה ידיה על חזהו, והמשיכה לרכב עליו. תנועתה היתה איטית מדי בשבילו, כך שאחז בישבנה בכח בשתי ידיו והחל לזיין אותה במהירות. המראה היה מלבב. העור השקוף היה אדום לסירוגין, הפנים שלה היו אדומות-כהות, העיניים שלה פעורות לרווחה, שיערה סתור, פניה חסרות הבעה, והיא מתעקשת להיות מרוכזת בתנועות האגן שלה, שהיה כלוא עכשיו בין ידיו.
היה קצת כואב לזיין כשמצידו השני של התחת שלך נמצא שטיח, ומעבר לו הריצפה הקשה, אבל הוא מצא את התחושה החדשה מעניינת. כשגמר, עצם את עיניו, מרים את אגנה בידיו ונותן קצת מרחב לרעידות של הזין שלו.
כשפקח את עיניו, חייכה אליו, נשקה לו, וקמה ממנו. התקלחה כהרף עין וכבר הספיקה להתלבש כשהוא עוד ישוב על הרצפה, משעין גבו על רגלי הכורסא, חוכך את צעדיו הבאים.
"קראתי פעם" היא גייסה את מיטב האנגלית שלה כשכבר לבשה את המעיל,
"קראתי על מישהי שפיתתה גבר במלון, זיינה אותו ואחר כך רצחה אותו".
חיכתה עד שהיה ברור שהוא מבין מה אמרה, הסתובבה ויצאה מהחדר.

קטגוריות:613-888-5105 תגיות:

אנאלפביתים רומנטיים

1 יוני, 2011 7189313109

"טוב שאנחנו מדברים, לא?"
"כן" ענתה.
הוא ישב שרוע על הספה, ברכיים נוגעות בשולחן, סיגריה ביד אחת, מאפרה על הבטן. היד השניה עושה תנועות באויר, נמתחת ומתאמצת להגיע אליה.
היא לא ישבה לידו.
"איזה טוב זה שאנחנו מדברים על הכל. לא מחביאים כלום, לא שומרים בבטן, לא מפרשים לא נכון, יודעים הכל ובזמן".
"כן" ענתה.
מתח שוב את ידו, פרש אצבעות, גילגל אותן לכדי אגרוף ושוב פרש אותן. כיבה את הסיגריה במאפרה.
"אתה תהפוך את המאפרה על הספה" הזהירה אותו. היא ישבה על כורסה במרחק-מה ממנו. רגליה אסופות אליה, ברכיים מתחת לסנטר, ידיה מלטפות את כף רגלה הימנית, בוחנות את הלק, מיישרות קמט זעיר בעור. היא חשה בידו המושטת אליה אך לא טרחה לאסוף אותה, שלא לדבר על לקום ולהתקרב אליו.
"רוב האנשים הם אנאלפביתים רומנטיים" המשיך את הקו שלו. "הם היו יכולים לפתור הכל ביניהם לו רק היו מדברים. הם רק צריכים קצת לדבר ביניהם והכל ייפתר מעצמו. מה החוכמה לכעוס על החברה שלך ולבוא ולספר את זה למישהו אחר? לה אתה צריך לספר את זה ואיתה אתה צריך ללבן את העניינים. לא ככה?"
"כן" ענתה. ידיה משוטטות בחוסר עניין במעלה ובמורד שוקיה.
מכנסיה הקצרצרים נמתחו לאחור וחשפו חלק ניכר – את החלק היפה – ממעלה הירכיים שלה. הוא הביט בה בתאווה. כמה שהאשה הזו סקסית. אי אפשר לראות מכאן, אבל גם יש לה שדיים כל כך יפים. וגדולים, לא שכח לציין. באמת יצא טוב שיש לו אותה.
הסיר את המאפרה מעל ביטנו, גילגל את עצמו הצידה, לכיוונה, מגיע אליה ונוגע בגב כף ידה, שעסקה באותו רגע בליטוף הקרסול.
"רוצה ללכת למיטה?"
"בשביל מה?" ענתה.

חלק ראשון מתוך 8.

קטגוריות:pseudepigraph תגיות: